שיחה זוגית – הלכה למעשה

ובחרת בחיים - אימון אישי, ייעוץ זוגי, הדרכה משפחתית והרצאות, מפת דרכים להצלחה ולזוגיות מאושרת, אימון לרווקים ולחתונה

כדי שהתקשורת הזוגית תהייה בריאה, עקבית ומקרבת, על בני הזוג להתייחס גם לאופן בו השיחה נעשית, ולא רק על עצם קיומה.


במאמר הקודם דיברנו על חשיבותה של התקשורת הזוגית מעבר לדיבורים ה'טכניים', ועל יתרונותיה.

במאמר זה נסקור את המאפיינים עליהם מומלץ להקפיד בזמן קיום השיחה הזוגית, כדי שזו תהייה אכן מועילה, ועושה את פעולתה המקרבת בין בני הזוג.

קביעות. על השיחה הזוגית להיות קבועה ועקבית. מומלץ על תדירות של אחת בשבוע, ביום ובשעה קבועים, למשך חצי שעה עד שעה. קביעות ביום ובשעה מסייעת לשמור על עקביות השיחה, אחרת היא נעלמת בשלל העיסוקים השוטפים של בני הזוג.

אווירה. כדי לשמור על אווירה טובה, יש להקפיד לכבות טלפונים ולתאם את הזמן באופן שלא תהיינה הפרעות מצד הילדים. מומלץ להביא לשיחה טעימה שבני הזוג אוהבים (קפה, עוגה או ממתק טעים, לחילופין מאכלים בריאים כירקות ופירות).

גם שינוי מקום השיחה מישיבה יחד בחדר או בסלון לטיול משותף בטבע ובאוויר הצח מוסיפים מאוד לאווירה הטובה.

במידת האפשר רצוי לשבת אחד מול השניה, כך תוכלו להביט זו בעיני זה ואם הדבר מתאפשר גם להחזיק ידיים.

תרבות הדיבור. על השיחה להיות תרבותית ומכבדת, ללא צעקות, הרמת קול והשפלות, ומאפשרת לכל אחד מבני הזוג לדבר ללא הפרעה מצד בן או בת זוגו. הדבר נכון לא רק כשהשיחה נעה סביב נושאים נעימים וחוויתיים, אלא גם (ובפרט) כשהנושאים בוערים ו'נפיצים'.

נקודה זו מחייבת את כל אחד מבני הזוג לאחריות לשליטה עצמית. על כל אחד לדרוש מעצמו לשוחח באופן תרבותי, ללא תלות בהאם וכיצד בין הזוג השני מקיים או לא מקיים נקודה זו.

תוכן הדיבור. השיחה השבועית אינה מיועדת ליישוב מחלוקות בלבד. ניתן לחלוק בה חוויות, לתאם ציפיות, לדון בענייני חינוך הילדים, ולכל נושא שכל אחד מבני הזוג חפץ להעלות.

יש לזכור שהשיחה אינה מיועדת ל'שיחת מוסר' בה אחד מבני הזוג מוריד את ערך בן או בת זוגו, מעיר לו על התנהגותו ומנסה בכך לשנות אותה. בני זוג שעושים שימוש בשיחת מוסר בתקווה שיצליחו לשנות את בן או בת זוגם, חיים באשליה שתגרום להם לתסכול ועם הזמן לייאוש מבן או בת זוגם.

תפקידו של הדובר לבקש ולא לדרוש, לחנך או להשפיל ולהוריד מערכו של בן או בת זוגו. במקביל עליו לכבד את הבחירה שלו או שלה שלא להיענות לבקשתו. לצורך כך, עליו לעבור ממסלול התלונות למסלול הבקשות, ולנסח את דבריו באופן שיביעו בקשה מבת זוגו ולא תלונה עליה או על התנהגותה.

על הדובר להתרכז אך ורק בסיפור שלו עצמו, ברגשות ובתחושות שלו – מה הוא מרגיש, ולא במה שהוא מצפה מבן או בת זוגו. אם הדוברת היא האישה, עליה לבטא את תחושותיה כשבעלה מתנהג בצורה מסויימת שמפריעה לה, ולהימנע מלתת פרשנות להתנהגות זו של בעלה או לחילופין לתת לו הדרכה כיצד להתנהג. תפקידה להתמקד ברגשות ובצרכים שלה, במטרה שבעלה יזדהה איתם, יבין מעצמו מה הן ציפיותיה ממנו, וזה יוביל אותו לרצות לעשות את השינוי הנדרש.

אין הכוונה שלאישה אסור לבקש דבר מבעלה או לצפות ממנו, אך אלו צריכים לבוא כשהמיקוד הוא באישה עצמה ולא עם אצבע מאשימה לבעלה. בכלל רצוי להשמיט מהשיחה מילים כדוגמת 'אתה..', 'הבעיה שלך היא…' וכדומה ולעבור לניסוח המתמקד יותר ב'אני…'.

אם ניקח לדוגמא מצב בו הבעל מגיע בערב מהעבודה והוא יושב בספה וקורא עיתון, או צופה בטלוויזיה או שקוע בנייד שלו, ואשתו מרגישה שהיא קורסת לבדה בארגון הבית והילדים לארוחת הערב ולשינה.

אישה שבזמן השיחה הזוגית תנסח תלונה לבעלה על כך שהוא לא מתחשב בה ולא אכפת לו ממנה בכך שהוא לא עוזר לה ושהוא עסוק רק בעצמו, תפגע בכך בערכו העצמי של בעלה ולא תייצר אצלו רצון אמיתי להיענות לבקשתה לעזרה.

מנגד, אישה שתתמקד ברגשות שלה, ותאמר לבעלה שבכל פעם שהיא מארגנת את הבית לבד היא מרגישה שהיא בודדה וקורסת מהנטל שנופל על כתפיה, ותשמח מאוד לעזרתו של בעלה. ניסוח כזה יוביל לסיכוי טוב יותר שבעלה אכן יענה לבקשתה. לא זו בלבד שהיא אינה פוגעת בערכו של בעלה, אלא היא אף מעלה אותו בכך שהיא מבקשת ממנו ומעוררת בו תחושה של חשיבות.

כפי שנראה בהמשך, תפקיד הבעל בשלב זה הוא כאמור הקשבה נקיה וכנה, מתוך רצון להבין את רגשותיה של אשתו, לחוש אותן, להכיל ולהזדהות עם הבקשה שלה. עיסוק בהסברים והתנצלויות רק יחטיא את המטרה.

בקשה. כאמור לעיל, על הדובר (כל אחד בתורו) להימנע מתלונות או דרישות, ולנסח את דבריו בצורה של בקשות. מה שמבדיל בין בקשה לדרישה אינו סגנון הניסוח, או האם אומרים אותו בנחת או בצעקות, או האם מוסיפים היכן שהוא במשפט את המילה 'בבקשה'.

ההבדל בין בקשה לדרישה, תלויה במבקש עצמו. כאשר אני מבקש וגם יודע לכבד את תשובתו של השני ואת בחירתו להשיב 'לא' לבקשתי, הרי שבקשתי הנה בקשה. אך אם התשובה 'לא' גורמת לי לכעס, תסכול ורגשות שליליים כלפי הצד השני, הרי שבקשתי אינה בקשה אלא דרישה, גם אם ניסחתי אותה יפה, וזה מתבטא בכך שאיני מכבד את בחירתו להיענות בניגוד לציפיותיי.

אם נחזור לדוגמא הקודמת, אישה שמבקשת את עזרת בעלה בארגון הבית בערב, עליה לכבד את בעלה כשהוא לא נענה לבקשתה. אין משמעות הדבר שהוא השיב לה 'אני לא מעוניין לעזור לך', אלא שבפועל למרות בקשתה הבעל ממשיך בהתנהגותו ולא עוזר.

כאשר האישה תפרש זאת, שלא אכפת לו ממנה ומבקשותיה, ותחוש רגשות שליליים כלפי בעלה או גרוע מזאת תתייאש ממנו, הרי שמתברר למפרע שבקשתה לא היתה בקשה אמיתית אלא דרישה ובשל כך היא כל כך ממורמרת מכך שבעלה לא נענה לציפיותיה בדיוק באופן ובזמן שהיא ציפתה לכך.

אם הבעל ממשיך בהתנהגותו, האישה תכבד את בעלה מחד אך תמשיך לבקש ממנו על בסיס אותם עקרונות מאידך. זאת ועוד, האישה צריכה לזכור שלא משנים הרגלים ברגע, וגם אם לבעלה ישנה נכונות אמיתית להיענות לבקשתה ולעזור לה, עדיין לוקח לו זמן לשנות את הרגלו.

כאן תפקידה של האישה בא לידי ביטוי בסבלנות ובעין טובה להתמקד בצעדים החיוביים הקטנים, לא להתייאש, להמשיך לבקש ולכבד את בחירתו של בעלה גם אם היא לא תואמת בדיוק את מה שהיא ציפתה.

הקשבה. אחרי שעסקנו בדובר נתמקד כעת בצד השני – השומע. הדגש המרכזי שכל אחד מבני הזוג (בתורו) צריך לשים בשיחה, היא ההקשבה. על פניו נקודה זו היא מובנית מאליה, הרי בכל דיאלוג יש צד שמדבר ויש צד שמקשיב. אולם במרבית המקרים לא כך פני הדברים. יש צד אחד שמדבר, אך לרוב הצד השני במקרה הטוב שומע, אך בודאי שאינו מקשיב.

בהקשבה הכוונה לתשומת לב אמיתית לדברים הנאמרים על יד בן הזוג הדובר. ההקשבה הנדרשת היא הקשבה נקיה משיפוטיות, אינה עוסקת בייעוץ ואינה מתגוננת.

בשמיעה בניגוד להקשבה, אני למעשה לא שם לב לדברים הנאמרים. אני עסוק בעצמי, ואיני פנוי להזדהות עם הדברים ועם התחושות שמנסה בן הזוג להעביר דרכם. המחשבות שלי עסוקות בי. אם מדובר בטענה שעלתה כלפַּי, אזי הן מרוכזות בכיצד אתגונן מפניה ואמצא הסבר להתנהגותי ומעשַי. ואם השיחה סובבת סביב חוויות שמשתף אותי בן הזוג, מחשבותיי עסוקות בגיבוש פתרונות ובמתן עצות.

הקשבה אמיתית היא הקשבה כנה ומאפשרת, נקיה מנגיעות אישיות שלי, מרוכזת בבן שִׂיחי ופנויה להכלה והזדהות עימו. במידת הצורך ורק אם נתבקשתי לכך, נוסף להקשבה אחשוב גם כיצד אני יכול לסייע לבן שיחי.

הקשבה כזו מחברת מאוד בין בני הזוג, יוצרת קרבה ומעוררת רגשות חיוביים.

שיקוף. רצוי מאוד שבסיום דבריה של אשתו, 'ישקף' הבעל את דבריה ויחזור עליהם במילותיו הוא, תוך התמקדות במה היא מרגישה וחוֹוה, ולא במתן עצות. השיקוף נותן תחושה לאישה, שבעלה לא רק שמע אותה אלא גם הקשיב לדבריה, ומטרתו לאשר לשניהם שהוא גם הבין אותם נכון, ולעזור לו לחוות את הדברים מנקודת מבטה של אשתו. במידת הצורך יכולה האישה לחדד דברים שלדעתה לא הובנו לאשורם, ולקבל אישור מבעלה בשיקוף נוסף.

חשוב מאוד שכל אחד מבני הזוג ישמור על גבולות הגזרה של תפקידו, ולא ינסה לעבור את הגבול ולגלוש לתפקיד של בן או בת זוגו. לכל אחד מהם תהיה הזדמנות להיות באותו תפקיד בתורו הוא, גם אם לא באותה שיחה, אלא בהזדמנות אחרת.

סיכום. לשיחה המשותפת כמה מרכיבים מרכזיים. הראשון הוא דיאלוג מכבד. כל אחד מבני הזוג מדבר בתורו והשני מאפשר לו זאת ללא הפרעות.

המרכיב השני, הדובר אינו פוגע בערכו של בן או בת שיחו אלא מתמקד ברגשותיו וצרכיו, ומתנסח בצורה של בקשה ולא של תלונה.

המרכיב הבא הוא ההקשבה, שהיא לא רק שמיעה טכנית אלא גם הפנמה, הכלה, הקשבה נקיה ללא שיפוטיות ושאינה מבקרת.

המרכיב האחרון הוא השיקוף, שמטרתו להביא את ההקשבה למקום בו המקשיב משתדל 'לעמוד במקומו של הדובר' ולהזדהות עם דברי הדובר ועם הרגשות המובעים בהם. תחושה זו, יוצרת גשר בין בני הזוג ומאפשרת את ההתקדמות אחד כלפי השניה ויוצרת קירבה.

דיאלוג מסוג זה יסייע לבני הזוג להבין אחד את השניה, לתאם ציפיות, להזדהות ולפתח רגשות חיוביים, ליישב מחלוקות ולעורר רצון אמיתי לשינוי.

אין ספק שבשיחה בה שומרים על המרכיבים הנזכרים יגיעו בני הזוג ברוב המקרים לפתרונות מוסכמים. ואם בכל זאת תשארנה כמה נקודות מחלוקת בודדות שאינן פתורות, ניתן יהיה להיעזר בגורם שלישי, או שהשפעתן תתבטלנה ברוב המצבים שיפתרו בצורה ראויה ומכבדת.

התהליך כולו אינו קל בפרט למי שאינו רגיל בו, והוא דומה לרכישת שפה חדשה. בהתחלה הוא קשה ואף נדמה כבלתי אפשרי, אך עם הזמן והתרגול הוא נעשה קל והופך להיות טבעי, ומאיר באור יקרות את הקשר הזוגי ואת האווירה הכללית בבית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *