השאלה 'מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב לטובה?' תסייע לי לבחור להתמקד בפעילות ולא להישאב מכח ההרגל לחוסר האונים.

במאמר הקודם למדנו שבמצב של חוסר אונים יש קושי להביא לידי ביטוי את יכולת החוסן הנפשי שלנו, ומה שיסייע לנו לצאת בהדרגה ממצב זה, היא פעילות יעילה.

דא עקא, שלרוב אין אנו מסוגלים לגייס את הכוחות לפעילות יעילה, ולכן אנו נשארים במצב של חוסר האונים, ואף מתייאשים ומאבדים אמון ביכולת שלנו לצאת ממצב זה.

כשאנו חווים מצב של מצוקה, חרדה או כל מצב בו אנחנו לא רוצים להיות ומרגישים שהוא לא טוב לנו ואנחנו מעוניינים להיות במצב אחר טוב יותר, אנו מתקשים לצאת ממצב זה כי באופן אוטומטי ומכח ההרגל אנחנו בוחרים להישאר בו.

הסיבה לכך, שנח לנו להישאר במצב זה למרות החוויה השלילית, כי השינוי דורש מאיתנו מאמץ. ל'חוסר ההיגיון' בהישארות במצב בו אנחנו לא רוצים להיות, אנחנו מספקים תירוצים והסברים טובים ואף מחפשים אשמים במה או מי הביא אותנו למצב בו אנחנו נמצאים, וזה יוצר אצלנו אשליה של 'היגיון' בבחירה ה'לא הגיונית' שלנו.

האמת היא, שלא ממש מדובר בבחירה, כי אנחנו נוהגים כך באופן אוטומטי ומתוך הרגל רב שנים. אדרבה, אם נתבונן ונשקיע מעט מחשבה בזה, נוכל לבחור באמת – בחירה אחרת טובה יותר, שתביא אותנו למקום טוב יותר מבחינתנו.

כדי לעבור מנקודת חוסר האונים אל היעד של פעילות יעילה ומועילה, עלינו לעבור שני שלבים: מודעות למסלול בו אנחנו נמצאים, ולשאול את עצמנו 'מה אנו יכולים לעשות כדי לשנות את המצב לטובה?'.

כשאני נמצא במקום בו אני לא רוצה להיות, והיעד של המקום בו אני רוצה להיות ברור לי, עומדים בפני שני מסלולים. מסלול אחד בו אני עוסק בסיבות שהביאו אותי למקום בו אני לא רוצה להיות, מי אשם בכך, ובהסברים הטובים מדוע אני נשאר במקום הזה למרות זאת.

מסלול זה, גם אם ההסברים שלו נכונים והאשמים בו אמיתיים, לא מקדם אותי לשום מקום טוב, אלא אדרבה, הוא מקבע ומשאיר אותי במקום בו אני לא מעוניין להיות. כאמור, המשיכה למסלול זה היא אוטומטית ומתוך הרגל של שנים רבות.

כנגדו עומד המסלול בו אני לוקח אחריות ובוחר לקדם את עצמי אל היעד שהצבתי לעצמי. בחירה במסלול זה דורשת מודעות ושימת לב לכך שאני במסלול הלא נכון (של הסיבות, ההסברים והאשמים) ובעזרת השאלה 'מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב?' אני ממקד את הפיתרון בעצמי ('אני'), לוקח אחריות למצב ובוחר בחירה מודעת לעשות משהו כדי לצאת מחוסר האונים בו אני נמצא, ולפעול באופן יעיל ומקדם.

זה לא יהיה קל בכלל, כי כח המשיכה של ההרגל הוא חזק, ופעמים רבות אמצא את עצמי עונה לשאלה זו 'אין לי מה לעשות…'. במקרה זה, שוב אזכיר לעצמי ואהיה מודע, שתשובה כזו למעשה מחזירה אותי למסלול התירוצים הטובים, ושוב אשאל את עצמי 'אז מה בכל זאת אני כן יכול לעשות…' או אתייעץ עם אחרים ואקבל מהם רעיונות.

גם במצב בו תהיה לי תשובה ברורה ל'מה אני יכול לעשות?', כח המשיכה למסלול הלא נכון ימשיך לפעול, בכך שהוא יציף במוחי את כל הסיבות והמניעות למדוע בכל זאת אתקשה לבצע את המשימה. במקרה זה, שוב אשים לב לכך, ואתאמץ לבחור במה שבכל זאת אני יכול לעשות במסגרת מה שיש, גם אם זה לא המצב האידאלי מבחינתי ואין לי את כל מה שהייתי רוצה שיהיה.

אם אני אמא לילדים שבעלה מגוייס למלחמה, אם רק ארצה יש לי את כל הסיבות הטובות, התירוצים האמיתיים וההסברים המצויינים למה איני יכולה לתפקד לבד, ובטח שלא מתוך לחץ ודאגה. אך אם אבחר שלא להישאב למסלול המשתק, כי ל'מה אני לא יכולה לעשות' לא חסרים הסברים, אבל בשורה התחתונה אשאר במצב המשתק ובחוסר האונים, ואשאל את עצמי מה בכל זאת אוכל לעשות במסגרת מה שיש ובאמצעים העומדים לרשותי, ואבחר ליישם זאת, גם אם זה לא מושלם וגם אם הייתי מעדיפה שהמצב יהיה אחרת והתנאים יהיו שונים. בבחירה זו אצליח לצאת מחוסר האונים ולתפקד באופן יעיל ומותאם כאמא לילדים, ויהיה לי סיפוק גדול מכך שהצלחתי להתנהל כפי מה שאני מצפה מעצמי.

המעבר ההדרגתי מחוסר האונים לפעילות יעילה, מתוך מודעות ובחירה להתמקד במה אני כן יכול לעשות, תייצר אצלי תחושה חשובה של הצלחה, שתעיר את הכוחות הרדומים ותתדלק את המנוע שיניע אותי לבחירה הטובה הבא, ותוביל למעגל חיובי של הצלחות שיוציאו אותי מהמשבר, השיתוק או חוסר האונים, למקום בו אני עושה שימוש יעיל ומותאם במשאבים ובכוחות שלי ומסייע לעצמי ולאחרים.