מה ההבדל בין לשמוע ולהקשיב? האם כאשר אני מסוגל לחזור על מה שאמר בן שיחי, זה מעיד על כך שהקשבתי? ומהי הקשבה אמיתית?
מסופר על יהודי שפנה אל הרבי מבריסק בשאלה, האם מותר לקיים את מצות ארבע כוסות בליל הסדר עם חלב במקום יין? הרב נתן לשואל סכום כסף שיהיה לו מספיק לקנות לא רק יין אלא את כל צרכי הסדר. לתמיהתה של הרבנית, מדוע הרב נותן לשואל סכום כסף גדול ולא מסתפק רק בכסף לרכישת יין השיב הרב, אילו היה לאותו יהודי כסף לכבד את שולחן הסדר במאכלי בשר, ודאי לא היה שואל אם מותר לשתות חלב.
כאשר מקשיבים באמת, ניתן לשמוע לא רק את מה שאמר הדובר, אלא גם את מה שלא אמר.
זאת ועוד, הקשבה אמיתית היא זו בה אני מסוגל 'להיכנס לנעליים' של בן שיחי, לראות את הדברים מנקודת מבטו, להתחבר אל עולמו הפנימי ולברר עם עצמי, האם גם אני הייתי מרגיש וחווה את הדברים כמוהו אם הייתי עומד במקומו?
להקשיב באמת זו אומנות מאוד קשה, אך כמו כל אומנות גם היא נרכשת אם רק נבין ממה להימנע, ואת מה לחזק.
מדוע לרוב אנחנו במקרה הטוב שומעים את המילים והצלילים של הדובר, אך רחוקים מלהקשיב לו?
א. יש לנו נטייה לחשוב בצורה דיכוטומית של שחור/לבן, נכון/לא נכון, צודק/לא צודק. ולכן כאשר אנו שומעים את הדברים אנו עסוקים בתיוג שלהם.
אם הדברים נכונים ומצביעים על בעיה, מוחנו יעסוק מיד במתן עיצה לפתור אותה.
אם הדברים מנוסחים כתלונה או האשמה נגדנו, מחשבתנו תהיה עסוקה בהתגוננות, חיפוש הסברים טובים, או בהתקפת והאשמת בן שיחנו.
פועל יוצא מנטייה זו היא, שלא נהייה מסוגלים להיאזר בסבלנות ולהקשיב לכל הדברים, אלא די מהר נתפרץ לדבריו של חברנו או בן זוגנו. התפרצות זו לתוך דבריו, מעידה כי לא באמת הקשבנו לו, אלא היינו עסוקים בעצמנו ובכיצד נגיב למה שהוא אומר.
ב. לזהות את הרגשות העומדות מאחרי דבריו של השני והזדהות עימן, יכול לגרום לנו להתחבר לאותן תחושות ורגשות שאנו מזהים אצלנו ולעורר בנו תחושות לא נעימות. מצב זה גורם לנו להימנע מלעבור לרובד עמוק זה של הקשבה גם אם שמענו והבנו היטב את דברי הדובר.
פעמים הדובר בא אלינו בתלונות שאנחנו לא מקשיבים לו, ואנחנו פותרים את עצמנו בעובדה שהנה אנחנו יכולים לחזור על תוכן דבריו כמעט מילה במילה. האמת, הוא צודק. אנחנו אולי שומעים היטב, אך לא ממש הקשבנו, כי לא ניסינו באמת להגיע למקום הנפשי בו הוא נמצא, ולהזדהות איתו.
ג. ישנה תפיסה מוטעית המניחה כי אם אני מקשיב אני חייב להסכים עם הנאמר ולהיפך. לא פעם אנחנו שומעים את ילדנו מתלוננים שאנחנו לא מקשיבים להם, כי למעשה לא הסכמנו למה שהם אמרו או ביקשו.
זכרו הקשבה אינה בהכרח הסכמה. ניתן לנסות לעמוד במקומו של הדובר ולהבין את תחושותיו ולהזדהות עימן גם אם אנו כלל לא מסכימים עם דבריו.
כאמור לעיל בנקודה א', הדברים לא תמיד דיכוטומיים, אין אמת ושקר, אני צודק והוא טועה. כל אחד והסיפור שלו, ועבור המספר זו באמת האמת, גם אם היא סובייקטיבית ומנקודת מבטו. בגישה זו נוכל להתחבר אל הדובר ולכבד את ה'אמת' שלו, גם אם נבחר שלא להסכים לה, כי לנו יש אמת אחרת.
כיצד אפוא נרכוש את אומנות ההקשבה?
א. השלב הראשון והבסיסי בהקשבה הוא לא להפריע או להתפרץ לדבריו של הדובר. עצם העובדה שאני לא מאפשר לדובר לסיים את דבריו מעידה על כך שאיני מקשיב לו.
אימון בסבלנות, כשבכל שיחה ושיחה הזמן בו אני 'מתאפק' מלהיכנס לתוך דברי חברי מתארך, תקדם אותי בדרך לרכישת אומנות ההקשבה.
ב. הקשבה דורשת יכולת שליטה גבוהה במחשבות. בכל פעם שאנו שומעים מישהו שמדבר אלינו, אנו נוטים לאבד את הקשב ולאפשר למחשבות שלנו לברוח את מחוזות של עצות, שיפוטיות, הכנת תירוצים והסברים טובים, האשמה ועוד…
אם נתאמן על כך, ובכל פעם שנשים לב שאנו מאבדים שליטה על הקשב שלנו ומאפשרים למחשבות להתרוצץ, מיד נבחר להחזיר את המיקוד אל הדובר ולהטות את ליבנו לתוכן דבריו, נעשה צעד גדול ומשמעותי ביצירת כלי חשוב ויעיל זה של הקשבה אמיתית.
ג. תכונה נוספת הנדרשת להקשבה היא איזון נפשי – פנימי, או במילים אחרות היכולת שלנו להשליט את השכל על הרגשות והתאוות שלנו ולאזן אותם. ברוב הזמן אנו פועלים בחיינו באופן 'אוטומטי' ומונעים על ידי הרגשות או התאוות שלנו.
עלינו להתאמן להיות מונעים מהתבונה שלנו – המוח החושב, השקול והבוחר. כשאנחנו נכנסים לתוך דברי חברנו, זו עדות לכך שאנחנו על 'אוטומט'. נשים לב לכך, נבחר לחזור לאיזון ולאפשר לתבונה לשלוט ולהחליט, שעם כל הרצון להגיב מיד והקושי בלהתאפק זה הדבר הנכון לעשות, ונבחר בו.
כשאנו כועסים, 'הדם עולה לנו לראש' ומנסה להוציא אותנו מאיזון או כשהאגו שלנו נפגע ואנו רוצים 'לשמור' על כבודנו, נשים לב לכך ונחזור כמה שיותר מהר לאיזון, בו אנו פועלים מתוך תבונה ושיקול הדעת – מ'הראש' ולא מה'בטן'. רק באיזון נוכל להניח בצד לעת עתה את עצמנו, ולהתמקד בבן שיחנו.
ואם עולה בכם החשש, שיש משהו מאוד חשוב שתרצו להגיד ובעיסוק בהקשבה יתכן ותשכחו ממנו. הצטיידו נא בדף וכלי כתיבה, רשמו את הנקודה החשובה לכם וחזרו בזריזות לאיזון ולקשב מלא וניחוח בבן שיחכם. כשיגיע תורכם לדבר, עיינו שוב באותן נקודות חשובות שרשמתם לעצמכם. יתכן ותתפלאו למצוא, שבעקבות ההקשבה האמיתית, הן כבר לא תהיינה משמעותיות כמו שחשבתם.
אין ספק, הקשבה אמיתית היא אומנות קשה, אך עם התבוננות חוזרת ונשנית בתובנות הנזכרות, סבלנות ואימון רב, כל אחד ואחת מאיתנו יכול ללמוד אומנות זו. הקשה כמו כל אומנות אינה נרכשת ביום אחד, אלא בתהליך ארוך והדרגתי. וגם אם לא נצליח להקשיב באמת בכל השיחות שלנו, אלא רק ברובן ואפילו רק במקצתן, דיינו.
