בחיר האומה, שהתורה מעידה שלא קם נביא כמותו בישראל, שמח דוקא כשהקב"ה קורא לו 'עבד'.
ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו. משה רבנו בחיר האומה, שהיה בדרגה הגבוהה ביותר אליו יכול להגיע בן תמותה, שמח דוקא כאשר הקב"ה מכנה אותו 'עבד'.
גם דוד המלך עליו השלום, הנמצא במעמד הנשגב של מלך על ישראל, אינו משתבח במעמד זה אלא בהיותו עבד בן אמה.
לעבד אמיתי אין עצמיות משלו וכל כולו משועבד לאדונו. להיות עבד ה' משמעותו, להתבטל אליו יתברך ולהיות דבוק בו בצורה שלימה עד כדי כך שכל הנגיעות האישיות שלי בטלות וכל מעשי לשם שמים.
הביטול אינו אפסיות וחוסר הכרה שלי בכוחותיי, בכך אני כופר בטובתו של בורא העולם שנתן לי כוחות גדולים וכשרונות מיוחדים. ביטול משמעותו שימוש בכוחות אלה לעבוד על מידותיי בעזרתם אוכל להתעלות מהנגיעות האישיות שלי, ולהפוך לצינור זך ונקי ללא רבב, לרצון ה' בעולם.
אדם שאינו חי באיזון נפשי פנימי, והמנועים המרכזיים המניעים אותו הן נגיעותיו האישיות, רגשותיו, תאוותיו, חוסר יכולתו לשלוט בעולמו הפנימי ולאפשר לסביבה החיצונית לשלוט בו, יגיע עד מהרה לכפירה בבורא עולם.
לאחרונה אנו עדים למצב בו אדם שחי שנים רבות בתשובה מתנתק מערכיו בעקבות התחושה שאישיותו נמחקה, ומאדם מחפש משמעות הפך להיות נטול דעה עצמית, עד כדי כך שאת קולו הפנימי כבר הפסיק לשמוע.
זאת ועוד, יש מי שחיזק את טעותו בכך שבמקום לתת מקום לעצמיותו עסק רק בביטול עצמו לריבונו של עולם ודבק בו באמונה עיוורת ושכח מעצמו, ובכך מלכתחילה לא צעד בדרך הנכונה.
האמת, יש לומר, רחוקה משתי הטענות גם יחד. במקום להיות עבד ה' נטול כל עצמיות ונגיעות אישיות ומכוון לרצון ה', היה אותו אדם עבד של עצמו ושל הסביבה החיצונית ששלטה בו.
עבד ה' הוא מי שעושה שימוש בכשרונות שהקב"ה חנן אותו ומתאמץ בעבודת המידות להתעלות מעל הנגיעות האישיות של מעמד, כבוד, תאוות, חיפוש אשמים והסברים מדוע העולם לא מושלם או ו'מה יאמרו…' והופך את רצונו האישי לצינור נקי וללא חסמים לרצון ה', ודבק בו בצורה שלימה.
ביטול עצמי משמעותו דבקות בה' דרך עבודה קשה של עבודת המידות, להתעלות ממניעים חיצוניים ולעמול על איזון נפשי ושליטה פנימיים, במטרה להתכוונן לרצון ה' ולהדבק בו באופן מושלם.
להיות עבד ה' זו עבודה קשה מאוד, עליה עמלו משה רבנו ודוד המלך ע"ה במשך שנים רבות.
כאשר דוד המלך, לאחר היותו שנים רבות במעמד מושפל של בן זר, מומלך ע"י שמואל, ומבירא עמיקתא עולה באחת לאיגרא רמא, מעיד על עצמו "לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות", אפילו בסתר בתוך תוכו. האומנם? כיצד מגיע בן אנוש לשליטה פנימית שכזו?
דוד המלך עליו השלום יודע שכל תפקיד שהקב"ה מייעד לו וכל אתגר שהוא מציב בפניו, הם רצון ה'. וכעבד ה' אמיתי, הוא רוצה לקיים את רצון בוראו ולהידבק בו ללא נגיעות אישיות.
בהסתכלות חיצונית של עיני בני אדם היום הוא בן מוזר, עזוב ומושפל, ולמחר הוא מלך ישראל. אך בראייתו הפנימית של דוד המלך, הוא עבד ה' בתפקידים שונים שבוראו מייעד לו, והוא שמח בזה, כי בכך הוא מקיים את רצון ה', כך הוא דבק בו, כך בדיוק הוא מוציא לפועל את כוחותיו הגדולים ומוריד את השפע האלוקי לעולם ללא פניות ונגיעות אישיות, תוך התעלמות מוחלטת מהכבוד המלווה את מעמדו, ומהתואר המוצמד לשמו הרשום לו בדש החולצה.
עבד ה' אמיתי עסוק בתפקיד הגדול שהקב"ה מייעד לו. אדם שעסוק בכותרת הרשומה על התווית או התג שעל החולצה, עובד את עצמו.
מעשים בכל יום, שלא רק אצל חוזרים בתשובה אלא אף אצל מי שמשייך עצמו למחנה שלומי אמוני ישראל ויראי השם, שהם בבחינת עבדי הזמן הסוגדים לנורמות החברתיות ומושפעים מהתרבות החיצונית, ואינם מכוונים מעשיהם לשם שמים.
הדרך הנכונה אפוא בעבודת ה' היא לברר, במסגרת הכוחות והכשרונות שהקב"ה נתן לי, מה הוא רצון ה' ממני ומהו התפקיד שייעד לי בורא עולם, ולהוציאו אל הפועל כי זה רצון ה', גם אם זה קשה ופחות מתאים לי… והכל מתוך התבטלות גמורה לרצונו יתברך.
כך הופך עבד ה' לכלי משפיע ברכה, מרגיש חיות אמיתית בחייו, חי בשלוה פנימית, בשמחה גדולה ובאושר אמיתי.
