איזון נפשי פנימי עוזר לי לפתח עין טובה, לפרגן, לשמוח במה שיש לי ולגלות את הירוק והיפה בדשא שלי.
כשאנחנו לא מאוזנים, אנו מאפשרים לרוחות רבות לשלוט בנו ולהניע אותנו מצד לצד. להוביל את המחשבות שלנו 'לחפור' בעבר הלא ניתן לשינוי, ולגרום לנו לעצבות גדולה ולעוגמת נפש רבה.
לאחר מכן 'להעיף' אותנו אל מעבר לעתיד הרחוק, ולמלא אותנו בדאגה של מה יקרה ואיך נתמודד עם דמיונות שברובם לא יקרו במציאות, אך די בהם כדי להוציא אותנו משלוותינו, להכניס דאגות רבות בליבנו, להרוס לנו את הבריאות ולשתק את ההווה שלנו.
חוסר האיזון משפיע גם על תפיסת העולם שלנו.
כשאנו מתבוננים על המציאות בתבונה וביישוב הדעת, אנו מבינים שנקבל את כל מה שמגיע לנו, ואין עיננו צרה במה שיש לחברנו. "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימה" לימדו אותו חכמינו. מה שלא שלי לא יגיע אלי, ומה ששלי אף אחד לא יקח ממני.
עם הבנה כזו, לא זו בלבד שאני לא טרוד בדשא הירוק יותר של שכני, אני אפילו מפרגן לו על כך. אני שמח בחלקי, עשיר ומאושר, ומעריך כל דבר הכי קטן שיש לי.
האדם שמנוֹע הרגשות שלו מניע אותו, מקנא במה שיש לאחרים, עסוק בלהשקיע אנרגיות רבות במה שאין לו, הוא עצוב, אין לו שלווה ושמחה פנימית – הוא לא מאוזן ו'לא חושב בהיגיון'.
אדם כזה הוא אומלל ולא מסוגל לראות בעין טובה את העולם. אין לו את מה שהוא רוצה, מפני שהוא לא רוצה את מה שיש לו.
במקום להיות מאוזן, ולשמוח במה שיש לו ולהבין שמה שאין לו כנראה לא מגיע לו, הוא משקיע אנרגיות מיותרות במה שאין לו ואוכל את עצמו ממה שיש לחברו.
אדם כזה מפתח מחלות, לא ממה שהוא אוכל אלא ממה שאוכל אותו…