כדי להתקדם עלינו להציב לעצמנו יעדים גדולים ומשמעותיים, יחד עם זאת לזכור שתפקיד היעד הוא קריאת כיוון. תפקידנו ללכת בכיוון זה ולהתמודד עם אתגרי הדרך, אך לזכור שמבחן התוצאה הוא בידי ה'.
התורה מתארת את נח "איש צדיק היה בדורותיו". מבאר רש"י: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".
הדורשים לגנאי מתייחסים לעובדה שאמנם נח היה איש צדיק, אך הוא היה צדיק 'פרטי' ודאג שהוא ובני ביתו יעבדו את ה', אך בכל הנוגע לבני דורו, וכן בנוגע לצער השכינה שבניו של מקום אינם הולכים בדרכו עד שיש להענישם בכלַיה במבול, נח אינו דואג.
אדם המקיים את מצוות בוראו ועובד אותו על מנת לקבל שכרם ולזכות בהם לחיי העולם הבא, נקרא 'צדיק', אך כוונתו לגמול חסד עם נפשו. ה'חסיד' לעומתו, מקיים את המצוות לשם שמים – לגמול חסד עם קונו. כמאמר חז"ל: "אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבנַי מבין אומות העולם". וביאר הזוהר הקדוש, שאף שהרבה בני אדם משתדלים בתורה ובמצוות עדיין לא נפדה הקב"ה, הואיל ואין הם בכלל 'חסיד', שאין חסיד אלא מי שמתחסד עם קונו – וכל כוונתו בקיום התורה והמצוות היא לפדות את השכינה ולעשות עמה חסד.
מנגד עומד משה רבנו, שלא זו בלבד שדאג לעם ישראל ולא לעצמו, אלא אף היה מוכן למסור את נפשו על כך באומרו "מְחֵנִי נא מספרך אשר כתבת". 'מחני' הנו תיקון לְ'מי נח' בו עומדים זה מול זה החסיד שגומל חסד עם קונו ובניו, והצדיק שגומל חסד עם נפשו.
אם כך, מדוע אפוא משווים חז"ל את נח דוקא לאברהם אבינו, שלא דאג לעצמו אלא לאנשי סדום על אף היותם "רעים וחטאים לה' מאוד', ולא השוו אותו למשה רבנו עליו השלום?
התשובה לכך נובעת מהעובדה שתפילתו של משה פעלה והצליחה. כשבמבחן התוצאה אדם מקבל את מה שהוא רוצה, התהליך כולו קל יותר עבורו, ולכן לא יהיה נכון להשוות את נח שלא האמין שבמבחן התוצאה תפילתו תתקבל, למשה רבנו.
לעומת זאת, גם אצל אברהם אבינו תפילתו לא התקבלה, וגם שבמבחן התוצאה הסיכוי היה נראה קלוש, לא התייאש אברהם אבינו, והתפלל על אנשי סדום.
הלימוד שמלמדים אותנו רבותינו בהשוותם בין נח לאברהם, שתפקידו של האדם הוא להשתדל ולהתאמץ, אך יחד עם זאת לזכור שמבחן התוצאה הוא ביד ה'. גם אם במבחן התוצאה האדם לא השיג את מה שרצה, העיקר הוא בהשתדלות ובכך שהוא לא ויתר לעצמו ולא נתן לאתגרי החיים לייאש אותו, אלא התמודד איתם והמשיך קדימה.
לא אחת אנחנו נפגשים עם המלצה מצערת הניתנת מהורים לילדיהם ומאנשי חינוך לתלמידיהם שלא יפתחו ציפיות גבוהות מידי כדי שלא יתאכזבו, כדוגמת המלצה של מורים ומחנכים לתלמידיהם לא לפתח ציפיות גבוהות להתקבל לבית ספר טוב, פן יתאכזבו כאשר יקבלו תשובה שלילית, אלא לגשת לבחינות עם ציפיות נמוכות, ובמקרה ה'טוב' יקבלו תשובה חיובית.
גישה זו שגויה מיסודה ונובעת מחוסר הבנה שהאכזבה אינה נובעת מהציפיות הגבוהות, אלא ממבחן התוצאה שלא תואם את ציפיותיי. היא גם מלמדת את הילדים והתלמידים לא לשאוף יותר מידי גבוה ולא לחלום, ובכך היא מטמיעה בהם שטחיות ובינוניות בכל תחומי חייהם.
בכך גם מלמדים ההורים והמורים את ילדיהם לפחד מלהתמודד עם כשלונות, ומאתגרים בכלל, שבהכרח מזמנים כשלונות מידי פעם. כך עובר מסר סמוי אך ברור, שהערכתו של הילד או התלמיד אינה פנימית ואינה תלויה במה שהוא חושב על עצמו אלא בתשובה החיובית שהוא יקבל ממוסד לימודי כזה או אחר, או במילים אחרות במה שחושבים אותם מורים שהחליטו לא לקבל אותו למוסד הלימודים בו הם מלמדים.
עם גישה כזו, אנו במו ידינו מגדלים ילדים עם הנעה והערכה חיצוניים, ללא שאיפות וללא חלומות גדולים, שבמהלך חייהם לא יגיעו רחוק… ולא יִלמדו להעצים את עצמם ואת סביבתם.
אדרבה, תפקידנו כהורים ומחנכים ללמד את הילד להאמין בעצמו, בכשרונותיו ובכוחותיו הגדולים ולכוון אותו גבוה. עלינו לעודד אותו לשאוף שאיפות גדולות ולחלום חלומות גדולים, כי רק כך הוא יגיע רחוק ויעלה מעלה מעלה. אך באותה מידה ללמד אותו שמבחן התוצאה אינו תלוי בו, ופעמים שתכניותיו של ריבונו של עולם עבורו שונות משלו. באופן זה יעריך התלמיד את עצמו על עצם השתדלותו, על שידע להציב לעצמו יעדים ולעמול כדי ליישמם, גם אם במבחן התוצאה הוא לא השיג את מה שרצה.
תובנה זו שמבחן התוצאה לא תמיד תלוי בו, לא ימנע מהילד לשאוף גבוה מחד, ויסייע לו שלא להתאכזב מאידך. אם כי ללא ספק, במרבית הפעמים בו ישאף להעפיל למקומות גבוהים ולחלום חלומות גדולים, הוא גם יצליח לממש אותם, כי 'בדרך בה אדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו' – המחשבות החיוביות שלו שיצליח, והן תייצרנה לו מציאות חיובית, עם מאמץ והשקעה מתאימים כמובן.
ואכן, בהבדל בין נח, אברהם ומשה מסביר הזוהר הקדוש, שנח כאמור לא התפלל על בני דורו, אך גם אברהם לא תבע אלא את מידת הצדק – שהקב"ה לא יספה צדיק עם רשע, אך עדיין לא התפלל עליהם. משה רבנו לעומת זאת, הגם שידע שעם ישראל חטאו, התפלל ומסר נפשו עליהם, ולבסוף נענה 'סלחתי כדברך'. ללמדנו, שיש לשאוף גם אם המשימה נראית כלא מעשית, לקוות ולהתפלל, אך לזכור להשאיר את מבחן התוצאה לריבונו של עולם.
