העקרונות בלעדיהם הסיכוי שלכם לעשות שינוי ולהצליח כמעט אפסי, ולא משנה באיזה תחום ואצל מי למדתם.
במהלך חיינו אנחנו לומדים, קוראים, ושומעים עשרות רבות של תובנות במגוון רחב של תחומים. חלק מהתובנות טובות יותר וחלקן פחות, אך בכל זאת רובנו לא מצליחים ליישם את התובנות הטובות ולעשות שינוי אמיתי ומהותי, ובודאי שלא לאורך זמן.
ממש אין צורך במחקרים שיעידו על כך, הואיל וכל אחד מאיתנו מרגיש זאת על בשרו. מכל מקום, מפורסמת העובדה המגובה במחקרים שיותר מ 95% של הנשים והאנשים שהחלו בתהליך של דיאטה, עם הזמן הפסיקו אותו וחזרו לנקודת ההתחלה ואף גרוע מכך.
האמת שזה כלל לא מפליא וגם ללא מחקר ניתן להניח שזו תהייה התוצאה. ההתפלגות 'הנורמלית' עליה למדנו בבית הספר בשיעורי חשבון, מדברת על עקומה סטטיסטית הנכונה לכל מצבי החיים, בה רק 5% מבני האדם נמצאים במקום האידאלי בו הם רוצים להיות, כאשר 95% האחרים נמצאים בקצה השני הגרוע או מדשדשים היכן שהוא בטווח.
מדוע זה קורה לנו, ומה בכל זאת ניתן לעשות כדי בכל זאת לבחור להיות מאותם 5% ולעשות שינוי אמיתי ומהותי בתחום שהוא חשוב לנו באמת.
אחרי שהכרנו בפרקים הקודמים את הנקודות שמומלץ להימנע מהם, בבחינת 'סור מרע' המקשות עלינו לעבור תהליך אמיתי, נתמקד ב'עשה טוב' – ארבעת העקרונות, בלעדיהם אפשר לומר בביטחון רב, הסיכוי לעשות שינוי אמיתי הוא כמעט אפסי.
העקרונות נכונים לכל תחום, בכל נושא ולא משנה עד כמה מי שלימד אתכם היה מומחה בתחומו. זה יכול להיות התחום הכלכלי, חברתי, זוגי, הורות, עבודת המידות, עבודת ה' וכל מה שאתם רק יכולים ורוצים לחשוב עליו…
את העיקרון הראשון מלמד אותנו הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי?" או בשפת זמננו 'לקחת אחריות'.
אדם הנמצא במצב שהוא לא מרוצה ממנו ורוצה לשנותו, משקיע משאבים רבים בתירוצים, הסברים טובים או חיפוש אשמים לסיבה בגללה הוא נמצא במצב הזה.
הזוגיות לא טובה, אז היא או הוא אשמים, וכשהם ישתנו הכל יהיה מצויין…
הציונים גרועים, כי המורה גרוע ולא יודע ללמד…
לא קמתי בזמן והפסדתי משהו חשוב, בגלל שהם לא העירו אותי…
הסברים טובים או האשמות תמיד יתחילו במילים כדוגמת היא, הוא, הם, בגלל ש… וכדומה.
למעשה בפני כל אחד מאיתנו הנמצא במצב אותו הוא רוצה לשנות, ניצבים שני מסלולים, האחד כאמור לחפש הסברים טובים, תירוצים או אשמים לכך, שהביאו אותי או גרמו לי להיות במצב הלא רצוי בו אני נמצא.
העיסוק במי אשם וההסברים הטובים שיכול להיות שהם נכונים, אין בהם אלא כדי לקבע אותי יותר במצב בו אני לא רוצה להיות. גם אם התירוצים להיותי במקום זה מוצדקים, כל רגע שאני נשאר במצב זה, זו אך ורק בשל בחירה שלי להישאר באותו מצב.
האפשרות השניה היא לקחת אחריות ולבחור לצאת מהמצב.
מה שיסייע לי לעבור ממסלול ההסברים ה'טובים' וחיפוש האשמים למסלול בו אני לוקח אחריות על מצבי, היא השאלה 'מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב?' ולהיות בכל מקום אחר טוב יותר.
שאלה זו מפנה את האצבע מאחרים 'הם…' 'בגלל ש…', אֵלַי 'מה אני יכול לעשות…'. המילה 'אני' גורמת לי לפעול מתוך מודעות לכך שעלי להפסיק לחפש אשמים ולספק תירוצים, ולהבין שהשינוי תלוי בי וביכולתי לקחת אחריות על חיי.
אין מטרתה של תובנה זו להאשים את עצמנו במה שאנחנו ובמה שקורה לנו, אלא לעודד אותנו לקחת אחריות על מצבנו, כי אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורנו. וגם אם יש מישהו שאשם במצב, אנחנו היחידים שיכולים לבחור לא להישאר בו אלא לצאת ממנו למקום אחר טוב יותר.
את האירוע או המצב שגרם לנו לתסכול אנחנו לא יכולים לשנות, כי הוא כבר עבר. בידנו לבחור, שלא לאפשר לו להשפיע מכאן והלאה, על עולמנו הפנימי – הנפשי והרגשי ועל התפקוד וההתנהגות שלנו.
ברגע שענינו לשאלה 'מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את המצב?' הצבנו בכך לעצמנו יעד שיתווה לנו כיוון למקום אחר טוב יותר. הבנה זו שבידנו לקחת אחריות ולשנות את מצבנו לטובה, תסייע לנו למצוא את הכוחות ואת אבני הדרך ליעד הנכסף. כעת תפקידנו לצעוד וללכת בדרך החדשה.
לדוגמא, שלומי לא מרוצה מהזוגיות שלו עם אשתו. הוא שוקע במחשבות שליליות ועוסק בהאשמות ובחיפוש הסברים. בו ברגע שהוא מזהה שזה מה שהוא עושה והוא מודע לכך, מודעות זו גורמת לו לעצור ולהבין שבכך הוא לא תורם לשיפור המצב אלא רק מחמיר אותו.
הוא מחשב מסלול מחדש ושואל את עצמו 'מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב?' יתכן והתשובה תהיה, להתחיל להסתכל על אשתו בעין טובה ולהתמקד בתכונות הטובות שלה, להציע לה לשוחח, לחלוק איתה יותר חוויות, להחמיא לה ולהכיר לה יותר טובה, ללכת לייעוץ זוגי יחד ועוד אינספור רעיונות. אין ספק שבאופן זה שלומי ימצא פתרונות טובים ויקח אחריות להגיע לשם.
גם אם ברגע זה הוא לא ימצא פיתרון, הוא ינסה לחשוב שוב במועד אחר, או להתייעץ עם חבר קרוב או איש מקצוע. הוא לא יקבל את המצב שאין מה לעשות, כי כאשר הוא ישקע שוב בייאוש על שהוא לא מוצא פיתרון, הוא יזהה שהוא שב חזרה למסלול של חיפוש ההסברים הטובים, וישאל את עצמו שוב ושוב 'מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב?'.
ככל שהוא יהיה עסוק יותר בשאלה החיובית ובניסיון ליישם פתרונות לשינוי המצב לטובה, כך יהיה לו פחות זמן להישאב לתוך התסכול בו הוא נמצא כעת. וגם אם בסופו של דבר הוא יגיע למסקנה שבאמת אין לו מה לעשות כדי לשנות את המצב לטובה, בגישה בה הוא מפסיק לחפש אשמים במצבו, ובמקרה זה את אשתו, הוא ידע לקבל ולהשלים באמת עם המצב, ולא לאפשר לו לתסכל ולשתק אותו.
כשהילדה שלך חוזרת מבית הספר ומספרת לך שהיא לא הצליחה במבחן כי 'המורה גרועה…' או 'בגלל שהמורה לא נתנה מספיק זהמן להתכונן…' וכדומה, תשאלי אותה האם היא במסלול ההסברים הטובים והאשמים? ועודדי אותה לעבור למסלול בו היא לוקחת אחריות, ושואלת את עצמה מה היא יכולה לעשות כדי שבפעם הבאה היא תצליח במבחן.
גישה זו שונה במהותה מגישות פסיכולוגיות בהן האדם 'חופר' בעברו ומנסה למצוא מה גרם למצבו היום.
כאשר אתה תולה את השיתוק שאתה חווה כעת באירוע שקרה לך בעבר, לא זו בלבד שאתה מסיר אחריות מעצמך ותולה את האושר והשליטה בחייך במשהו שקרה בעבר, אתה למעשה לא נותן לעצמך תקווה לשינוי, כי גם אם תרצה, אין לך אפשרות לשנות את העבר.
גם אם תתעקש ותתלה את הסיבה שאתה 'תקוע' בהווה במשהו שקרה בעבר שהשפיע על נפשך וגרם לך להימצא במצב בו אתה נמצא, עדיין יש בידך לבחור כעת להפסיק להימצא שם ולקחת אחריות לפעול בעצמך כדי להיות במקום טוב יותר.
האדם החזק, לא מחפש הסברים מדוע הוא נמצא היכן שהוא נמצא ומי אשם בכך. אם הוא מבין שהוא נמצא במצב לא טוב, הוא מסמן לו יעד טוב יותר, שואל את עצמו מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב, פועל לשנות זאת ומתחיל ללכת בדרכו החדשה, בלי לבדוק בכל צעד וצעד האם הגיע ליעד, אלא שמח בהחלטה שלו לעשות שינוי לטובה, נאזר בסבלות כי הוא מבין ששינוי אמיתי ומהותי אורך זמן ומתמקד בהתקדמות, גם אם היא לא גדולה, שהוא עושה מידי יום.
