לכל אחד מאיתנו יש צרכים רבים ומגוונים. במקום שנכעס או נתאכזב מאחרים שלא ממלאים את הצרכים שלנו, הגיע הזמן שניקח בעצמנו את האחריות עליהם.
לכל אחד מאיתנו יש צורך כלשהו, חשוב יותר או חשוב פחות. יש לנו את הזכות לרצות ופעמים רבות זה גם רצוי, כי זה מקדם אותנו.
אנחנו רוצים להצליח בזוגיות, בלימודים, רוצים בית מסודר, שולחן שבת עם שירים, לצאת לטייל ברחבי הארץ ועוד רצונות טובים רבים ומגוונים.
ה'צורך' כשלעצמו יפה ופעמים גם חשוב מאוד, כאשר הוא מתמלא אנחנו שמחים, וכשלא אנחנו כועסים, מתוסכלים או מאוכזבים…
אך מה אנחנו עושים כדי למלא אותו?
לרוב אנו מצפים ואפילו דורשים מאחרים שימלאו אותו עבורנו, וכשזה לא קורה אנחנו כועסים עליהם וגם מאוכזבים.
החבר לחדר בפנימייה (האיש/אישה בבית, הקולגה בעבודה…) ממש מבולגן ואני מסודר. חשוב לי שהחדר בו אנו גרים יחד יהיה מסודר, הנעליים בצד ולא באמצע החדר, החולצה תלויה על הקולב ולא זרוקה על הרצפה, הספרים מסודרים יפה על המדף, ואין שאריות של אוכל על שולחן הכתיבה…
סדר הוא 'צורך' חשוב מאוד, הוא גורם לנו לשלוות נפש, עושה לנו 'סדר' בראש ובכלל נעים להיכנס לחדר מסודר. אין ספק!
נו, אז מה אנחנו עושים כדי למלא את הצורך שלנו בחדר מסודר?
כמובן, מטילים את האחריות על החבר… וכועסים עליו על שהוא מבלגן. לוֹ אין 'צורך' בסדר, הצורך הוא שלנו, אז מדוע אנו כועסים עליו?
אז מה אפשר לעשות? אנחנו בכל זאת רוצים חדר מסודר.
אפשרות אחת היא לבקש עזרה מהחבר שיסייע לנו למלא את הצורך שלנו (זוכרים, שלנו לא שלו… ).
"חדר מבולגן עושה לי בלגן בראש… אשמח מאוד אם תוכל להניח בבקשה את הנעליים שלך בפינת החדר ולא באמצע. תודה רבה".
ביקשנו יפה, אבל הוא שוב שם את הנעליים באמצע החדר, ואנחנו שוב כועסים עליו.
רגע, אם אנחנו כועסים עליו, זה סימן שלא ביקשנו אלא דרשנו (גם אם אמרנו 'בבקשה' וגם חייכנו 🙂 לבקש זה אומר שאני מוכן לכבד את הזכות של חברי גם לומר לי 'לא' (או לנהוג כך גם בלי לומר שום דבר…)
אז מה אפשר עוד לעשות?
אפשר לבקש שוב… ושוב… בסבלנות רבה ובלי להתייאש, אך לזכור בכל פעם מחדש לכבד את זכותו להשיב בשלילה על בקשתי.
אבל אפשר גם אחרת. אני יכול לקחת אחריות על ה'צורך' שלי (כן הצורך הוא שלי ולא שלו/שלה/שלהם).
אם אני רוצה חדר מסודר בו הנעליים בצד ולא במרכז, אני פשוט יכול לקחת את הנעליים ולשים אותן בצד. הנה, לקחתי אחריות על הצורך שלי בלי להעביר אותה למישהו אחר.
"מה? אני פראייר? הוא מבלגן ואני צריך לסדר?". אתה לא צריך ולא חייב. אבל אם בכל זאת יש לך 'צורך' בחדר מסודר פשוט קח אחריות וסדר אותו.
זה לא משנה שהוא זה שגרם לבלגן. ואגב, אתה ממש לא פראייר אתה פשוט לוקח אחריות על הצרכים שלך, עושה זאת בשמחה ומרגיש טוב. נכון לא כל כך מהר, אבל אם תפנים את זה ותתאמן גם שלוות הנפש תגיע…
כאמור, זה יכול להיות החבר לחדר המבולגן, אשתך, בעלך, השכנים, החברה בעבודה וכל מי ומה שרק תחשבו עליו.
העיקרון הוא אותו עיקרון, במקום להטיל את האחריות לצרכים שלך על אשתך, במקום להיות מאוכזבת מבעלך שלא עוזר מספיק בבית, קחו אחריות על הצרכים שלכם. כן, בהחלט אפשר לבקש עזרה במילוי הצורך שלכם, אבל זכרו לכבד את הבחירה של מי שלא רוצה למלא אותו, ומלאו אותו בעצמכם.
לא, אתה לא פראייר אתה גבר שיודע לקחת אחריות, וגם את לא שפחה של אף אחד, את פשוט אלופה ויודעת למלא את הצרכים שלך בעצמך.
לא, לא התחתנת בשביל לחנך אותו, וגם לא בגלל שהוא עוזר יותר או פחות. פשוט כבדי אותו ואת ההחלטות שלו.
"אני מכבדת את הבחירה שלך לא לעזור. אם בכל זאת תרצה, זה ישמח אותי מאוד…". משפט כזה שהוא לא 'אחד בפה ואחד בלב', לא רק שהוא ישמח אותך ויקנה לך שלווה פנימית ובריאות נפשית, הוא גם יגדיל את הסיכויים שיום אחד גם בעלך היקר יסכים לעזור לך למלא את הצרכים שלך.
אתה מאוד רוצה לשיר שירי שבת סביב שולחן השבת ואשתך מעדיפה לקרוא ספר בספה. הצורך הוא שלך, מלא אותו והתחל לשיר בעצמך או יחד עם הילדים. לא, זה לא נחשב שרק אתה צריך לוותר כל הזמן… אתה פשוט ממלא את הצורך שלך ומכבד את הבחירה של אשתך.
זוכר, אתה יכול לבקש "זה ממש ישמח אותי אם תשבי איתנו סביב השולחן ותשירי איתנו שירי שבת…", אבל אם היא בחרה שלא, כבד את הבחירה שלה, מכל הלב.
מלא את הצורך שלך, ושיר שירי שבת. נכון שזה יותר משמח לשיר יחד איתה, אבל זה יותר משמח שמכבדים אחד את השניה.
אין ספק שאם תקפיד לכבד את הבחירה שלה באמת, יום אחד היא תצטרף. מדוע? כי כמו שאתה דואג לשמח ולכבד אותה ולקבל אותה כפי שהיא בוחרת ולא כפי מה שאתה מצפה שהיא תהיה, היא גם תרצה לשמח אותך, והיא הרי יודעת כמה זה משמח אותך לשיר יחד סביב שולחן השבת…
עכשיו, כן ממש עכשיו, בחרו לקחת אחריות על ה'צורך' שלכם והתחילו להתאמן על כך.
ברכה והצלחה בדרככם החדשה.
