מה יעזור לנו לחיות בשלווה פנימית? האם לקחת אחריות או דוקא לדעת לשחרר אותה? ואולי גם וגם?
אנחנו שומעים הרבה את צמד המילים 'לקחת אחריות'. אך מהי באמת המשמעות המעשית שלהם?
אחד הדברים שגורמים לנו לתחושה פנימית לא טובה ולחוסר שלווה היא העובדה שאנחנו לא ממש מנהלים את חיינו אלא מושפעים, מונעים ומנוהלים על ידי הסביבה החיצונית לנו. אנחנו מאפשרים את המצב הזה כי כך התרגלנו, זה גם הרבה יותר נוח ודורש מאיתנו פחות מאמץ, אבל בשורה התחתונה התחושה לא טובה, כי אנו מרגישים חסרי אונים וחסרי תקוה באשר אנו תלויים באחרים ולא אחראיים לעצמנו.
אדם שהסביבה החיצונית מנהלת את עולמו הפנימי – רגשי הוא למעשה רובוט חסר תקנה, כיון שהוא לא עצמאי לתקן ולהביא את עצמו למקום טוב יותר, שהוא בוחר להיות בו ולא שאחרים מחליטים זאת עבורו.
תן בבקשה דוגמא. הנה כמה. האם אני מתלבש באופן זה רק כי כך קובעת האופנה? האם זו באמת בחירה שלי לקשור את המטפחת בצורה הזאת? האם אכפת לי מ'מה יאמרו…' ולכן אני מתנהג כך כי 'ככה כולם עושים…' או שאני גם יודע 'לשחות עם הזרם? (ולא רק בשביל לעשות הפוך ממה שאומרים לי אחרים, כי גם מניע זה הוא חיצוני 🙂 האם אני 'לוקח ללב' באופן שזה משתק אותי, אני ברוגז, או שזה 'מוריד לי את החשק' לכמה ימים? האם הילדים כבשגרה אלופים ב'להוציא אותי מהר מהכלים'? והאם אני חסר סבלנות לאשתי ורק בגללה אין לנו זוגיות מאושרת? הבנו את הרעיון…
'לקחת אחריות' משמעו שאני בוחר שלא לאפשר לסביבה החיצונית לשלוט בעולם הפנימי – רגשי שלי, ואם לדעתי אני נמצא במקום לא טוב מבחינתי ורוצה להיות במקום אחר טוב יותר, עלי לעזוב את מסלול האשמים (מי אשם בכך שאני פה?) וההסברים הטובים (למה אני פה?) ולשאול את עצמי 'מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב לטובה?' ולבחור להיות שם.
כל שניה שאני נמצא במקום המייצר אצלי תחושות לא טובות ואני לא עוזב אותו, אני לא לוקח אחריות. לקיחת אחריות באה לידי ביטוי בהבנה שבידי להציב יעד משמעותי ונכון עבורי, בבחירה שלי לצאת מהמקום בו אני נמצא ולהתמקד בעשייה המביאה אותי ליעד אותו סימנתי ולפעול להשיג אותו, ולא להיתלות באשמים ובתירוצים טובים מדוע אני לא יכול להגיע אליו.
ההבנה עצמה נותנת לי תחושה טובה, שאני כבר לא תלוי באחרים וממילא אני לא חסר תקנה. המפתח בידי, ואם רק אבחר בכך אוכל לסמן לי יעדים משמעותיים, ולפעול כדי להשיג אותם, ולא לאפשר למקלות בגלגלים (שאחרים שמים לי או שאני מדמיין שזה מה שהם עושים) ולאתגרים שבדרך להניא אותי מלהמשיך הלאה אל היעד גם כשזה לא תמיד קל, ואדרבה לרוב זה קשה ואפילו קשה מאוד.
הבנו למה חשוב לקחת אחריות ולמה היא מרכיב חשוב ומשמעותי כדי שנוכל לחיות בשלווה פנימית. אם כך, מה הסיבה שעלי גם לדעת לשחרר אחריות… מדוע זה טוב?
כאשר אני מסמן יעד ואני מוכוון מטרה, אני מזמן לעצמי תסכולים רבים. לא זו בלבד שבמבחן התוצאה השגת היעד אינה בידיים שלי, כי יש בורא לעולם שהרצון שלו הוא זה שקובע, ולא תמיד הרצון שלו מתאים למה שאני רוצה ומכוון.
זאת ועוד, כשאני מוכוון תוצאה והשגת היעד, כל רגע ורגע בתהליך שאני עובר ובדרך בה אני צועד, בו עדיין לא הגעתי אל היעד ולא השגתי את התוצאה הרצויה, אני מתוסכל וחסר סבלנות. האם מוכרת לכם התופעה של הילד ששואל את אביו בנסיעה הארוכה כל כמה דקות 'מתי נגיע'? במקום להנות מהנוף ומהדרך, הנסיעה הופכת למתסכלת כל עוד לא הגענו אל היעד… (או בזמן שווייז ניבא לנו שנגיע).
כאשר אני מתאמן שנים רבות לתחרות בתחום מסויים ומגיע למקום רביעי בעולם ולא זוכה באף מדליה, אם אני מוכוון מטרה אני ממש מתוסכל. לא תשנה העובדה שאני במקום רביעי בעולם ואני מוכשר בתחום זה יותר ממיליוני אנשים בעולם, ושעברתי תהליך מדהים של התמדה והתקדמות. כל זה מתגמד מול התסכול, האכזבה והקנאה כשאני רואה את מתחריי עומדים על הבמה ומקבלים את המדליות ואני לא שם.
כדי שאזכה לחיות בשלווה פנימית אמיתית, אני צריך לדעת לשחרר אחריות – את האחריות לחלק של ריבונו של עולם בתהליך, ולהתמקד בהשתדלות ובחלק שלי בתהליך. אם אתלהב כל כך מלקיחת אחריות ואחשוב שמלבד האחריות על החלק שלי אני אחראי גם על זה של בורא העולם, אגרום לעצמי תסכול רב ואכזבה גדולה.
אקח אחריות מחד, להבין שבאפשרותי לשלוט בעולם הפנימי שלי ולא להשאיר את ניהולו בידי גורמים חיצוניים לי, לסמן לי יעדים משמעותיים ולבחור להתמקד במה אני יכול לעשות כדי להתקדם לשם ולא לאפשר לאתגרי הדרך לעכב אותי או למנוע ממני מלהמשיך לחתור אל היעד.
מאידך, אלמד לשחרר אחריות ולהבין שהיעד הוא רק קריאת כיוון (שאני בכיוון הנכון), אך אני לא מוכוון תוצאה שהיא בידיו של בורא העולם. לא אסתכל כל חמש דקות בשעון אם הגעתי ליעד (או השלתי מעלי עשרים גרם בדרך להורדת העשרים קילו…) אלא אהנה מהדרך, אשמח בתהליך שאני עובר ואחמיא לעצמי על כל התקדמות (גם אם היא לא גדולה) שעמלתי עליה, בלי לפזול ימינה או שמאלה ולהשוות את עצמי לאלה שצועדים לידי.
אם אזכור תמיד, שאמנם ההשתדלות שלי היא מוכרחת ('לקחת אחריות') אבל מבחן התוצאה הוא של ה' ('לשחרר אחריות') ואפנה לרצונו, אתפלל ואבקש 'יהי רצון מלפניך ש… אשיג את היעד', ואם הוא יזכה אותי להגיע לשם זה יהיה בבחינת הדובדבן שבקצפת, ואם לא, אקבל בשמחה ובלב שלם את רצונו, או אז אזכה באמת לחיות בשלווה פנימית.
